הרב ישראל אהרן קלצקין
בס״ד, עש"ק פר׳ מצורע - שבת הגדול תשפ"ב, לידידי ומכרי קוראי ומתענגי 'מעדני הפרשה' הע"י
פסח הוא חג חרותנו, אך כמו שקודם שמאיר השחר משתרר חושך גדול ולפני הגאולה חווים אפילה גדולה, כך להבדיל, לפני החירות מגיע שעבוד גדול, לא שהתורה חייבה את השעבוד הזה, אלא שבנות ישראל, שכנראה עדיין חשות רגשות אשמה מחטא עץ הדעת, לקחו על עצמן עבדות זו שכשנראה לא תיפסק עד ביאת גואל צדק במהרה.
המשפיע הגרמ״צ זילברברג שליט״א אמר השבוע בשיעורו, כי אפשר למשוך את העבדות הזו עד שבועות ללא חשש ואין חייבים לגמור אותה קודם הפסח, שהרי ע״פ הלכה, אבק אינו חמץ, ומה שנמכר לגוי אינו צריך בדיקה, ומקום שאין מכניסים בו חמץ אף הוא פטור.
אבל הנערווין עובדים שעות נוספות, ומישהו שלח לי ווארט, כי כל הדברים המלחיצים מתחילים באות פ׳, כגון: פחד, פאניקה, פארנויה, פיצוץ, פח״ע, פסח׳דיג מאכן, וכו׳.
עניתי לו (בלשון המכתב שקוראים בער״פ מהמהר״ש מאוסטרפאליע הי״ד) כי ׳בדבר שלקה בו יירפא׳, האות פ׳ גם מרמזת על הרפואה לאותם נערווין, פתרון פשוט, פסיכולוג, פסיכיאטר.
החיים כל כך שונים ונעימים אם מתרגלים לקבל כל דבר בחיוך ובמאור פנים, אחד הדברים המיוחדים שהיה במרן הגר״ח קניבסקי זצ״ל ורעייתו הרבנית בת שבע ע״ה, היה החיוך הרחב שהיו שופעים בהם, וכמעט כל פעם שנכנסתי להגר״ח ומשוחח על ענין מסויים, היה שולף
בדיחה וצוחק צחוק גדול ומשוחרר.תמהתי: מה יעשה עם דברי הגמ׳ אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא׳ אז ימלא שחוק פינו? ותירצתי, כי ר׳ חיים לא היה כלל בעולם הזה, הוא חי באטמוספירה אחרת, הוא חי את צ״ד שנותיו בעולם שכולו טוב ואין טוב אלא תורה, לא היה חסר לו כלום מכל מנעמי העולם הזה, לא היה מאושר ממנו.
בעקבות זכרונות נעימים אלו מחדרו וחדר הרבנית, נזכרתי בסיפור שמבטא את הקשר הבריא והמחוייך ביניהם, הלואי עלינו.
כהקדמה לסיפור אנבור מעט בהיסטוריה. בעיירה אושפיצין שבפולניה, הלא היא העיר אושוויץ בלשוננו, אותה עיירה שרק איזכור שמה מעלה צמרמורת בכל נפש יהודי, התגוררה משפחת שניצער בטוב ובנעימים, ובנם חיימ׳ל היה עלם חמד, שנון ופיקח ועדיו לגדולות.
כל זה נעצר כאשר הצוררים ימ״ש אספו את כל היהודים וגם משפחת שניצער בתוכם, וכמו שאר אחיהם תושבי פולניה עברו את שבעת מדורי הגיהנום במקום התופת, כאשר בסיום המלחמה ניסה חיימ׳ל למצוא קרוב משפחה או מכיר וגואל, התברר לו, כי לשוא כל מאמציו.
כוחות בלתי נדלים נטע השי״ת בלב אותם אודים מוצלים מאש, חיימ׳ל עלה לארה״ק בגפו, התיישב בתל אביב, לימים נשא לאשה, עלמה שרידה כמוהו, שאף היא שתתה את כוס היגון עד תומו ונותרה בודדה מעירה ומשפחתה, ללא קרוב וגואל וכך יצאו לדרך להקים בית בישראל על חורבות אירופה העשנות.
מכיון שאוהב ספר היה, ולא רצה להתערות בכל הסחי והמאוס שהיה לרחוב התל אביבי להציע, פתח לו חנות ספרים ותשמישי קדושה לפרנסתו ברח׳ לילנבלום קרוב לביתו, שם היה משקיע זמנו ומעיין בספרים בין לקוח ללקוח ואף משתדל להשחיל לכל לקוח ווארט או חידוש שנתחדש לו והרבה דברי צחות הנשמעים כיום הם פרי מוחו.
כאשר נכנס לקוח שר׳ חיים חשד שהוא סתם בא לחטט ולנדנד, היה שואלו ברצינות מעושה: ׳רצונך לרכוש ש״ס מהודר שמחירו אלף לירות׳? לא! ענה המבקר, אין לי כל כך הרבה כסף! הבנתי, אמר ר׳ חיים, והושיט לו נר הבדלה, זה רק לירה אחת, את זה ודאי באפשרותך לרכוש.
זכה ר׳ חיים והקים בית נאמן על אדני החסידות, ארבע בנות ובן, וכאשר זכה להשיאם ולראות דור שלישי, לא היה מאושר ממנו, בכל ליל שבת בעת מוזגו את היין לתוך הגביע לקידוש, היה מביט על צאצאיו העומדים סביב שולחנו, מתחיל קידוש בעצימת עיניים והיו עיניו מצטעפות ודמעותיו נמהלות ביין הקידוש, מתוך געגוע לעולמות שאבדו ומתוך הודיה על שזכה לבנות עולמות מחדש במסירות נפש אין קץ.
בתו הצעירה מרת אהובה (ע״ה) נישאה לאחי הר׳ שמעון אליעזר שליט״א ופעם אחת בבחרותי אף התארחתי יחד עם משפחת אחי שליט״א אצל חמיו בסעודת שבת, וראיתי מחזה הוד זה, ושאלתי את אחי מדוע הוא בוכה? סיפר לי אחי כל אותו המעשה והסביר לי כי כך הוא עורך בכל ליל שב״ק ואעכו״כ בלילי יום טוב בברכת שהחיינו.
עכשיו יקל עליכם להבין, כמה שמחה וחדווה היתה במעונם של אותם שרידים, בכל פעם שנתבשרו על לידת נכד או נכדה, בכל שמחה כזאת היה ר׳ חיים ורעייתו מודים ומברכים להשי״ת על שהשאיר להם שם ושארית בארץ ומאשפות הרים אביון והיה מכריז כי ניצח את הצורר הגרמני ימ״ש.
תחושה זו העביר לכל ילדיו בכלל, ולבתו הצעירה מחמד עיניו מרת אהובה׳לע ע״ה (אשת אחי ר׳ שמעון) בפרט.
וכעת נגיע לסיפור שבגינו הקדמתי את כל ההיסטוריה הזאת.
היה זה ביום בהיר של קיץ תשס״ו, כאשר אשה נקשה על דלת ביתה של הרבנית קניבסקי ברח׳ רשב״ם, הרבנית כדרכה הכניסה את האשה פנימה, הציעה לה משהו לשתות וניגשה ישר לענין, במה אוכל לעזור לך גברתי בבקשה?
׳באתי להזכיר את עצמי לברכה להיפקד בילדים׳ אמרה האשה והוסיפה את שמה ׳אהובה בת חנה׳ (מקווה שהבנתם במי מדובר).
הרבנית התבוננה בשואלת, היא רגילה לבקשות מעין אלו מדי יום וכבר קיבלה טביעת עין של אשת חבר וזיהתה כי לפניה עומדת אשה שנראית בשנות הארבעים לחייה, ופניה איננה מוכרות לה, כנראה פעם ראשונה כאן, אולי ממרחקים באה האשה, אולי אף מחו״ל? על כן שאלה הרבנית: היכן את מתגוררת גברתי? ׳כאן בבני ברק, ברח׳ חזון איש׳ ענתה האשה.
כעת כבר תמהה הרבנית שבעתיים, אם כה קרובה מגוריה ומעולם לא ביקרה כאן, כנראה שיש כאן מקרה של נישואין מאוחרים או משהו כזה.
על כן שאלה שוב הרבנית: כמה שנים עברו מנישואייך? ׳25 שנה׳ ענתה האשה.
כאן כבר לא הסתדר משהו בראשה, והרבנית פונה אליה בכאב כמו אמא דואגת, ושואלת: הרי אנו עושים כאן הפרשות חלה, וחלוקת תהילים ועוד סגולות לישועות, ומעבירים שמות לרב, מדוע המתנת כ״כ הרבה שנים ואף פעם לא באת להזכיר את עצמך?
ענתה האשה: מה זאת אומרת למה? עד עכשיו ילדתי כל שנה, ועכשיו משהו השתבש, בני הקטן כבר בן שנה וחצי ועדיין אין חדשות?
הרבנית נרגעה, נשמה לרווחה, הצרה לא כ״כ קשה כפי שתיארה לעצמה, מרימה את עיניה המאירות ושואלת: אז כמה ילדים יש לך? ׳שמונה עשרה׳! עונה האשה. אבל אף פעם לא עבר יותר משנה עד שנפקדתי שוב, מסיימת האשה בצער אמיתי שנשקפת מדבריה.
הרבנית, שרגילה לצרות ובעיות מסוג אחר, בשומעה את התשובה, לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק בלתי נשלט, היא קמה ממקומה, נכנסה לבעלה הגדול תוך המשך הצחוק לספר לר׳ חיים את ׳סוג הבעיה׳ שעומד בפניה, והאשה שמעה מרחוק איך שר׳ חיים צוחק בקול יחד איתה ומברך ׳ברכה והצלחה׳. והיא כלל לא היתה מודעת לכך כי בקרבה מקננת המחלה הקשה ועושה שמות באופן קשה ולכן עמדה מלדת
שבועות מספר לאחר מכן, נתעלתה לשמי רום, אחר שהמחלה הקשה הכריעתה במהירות, אחר שניצחה את הצורר הגרמני ח״י פעמים ואף זכתה להעלות חיוך על פני מרן זצ״ל ומחברתו עליהם השלום.
בברכת שבת שלום ומבורך והכנות נעימות:
ישראל אהרן קלצקין
I would like to point out that, for many women, the pre Pesach stress is actually warranted and not panic or a psychological disorder. If you have young children, actual edible cheerio-size pieces of chometz are EVERYWHERE. Most women are already overwhelmed by their basic daily schedule of working and caring for the children and adding an additional responsibility truly requires superhuman effort.
ReplyDelete